רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן בְּהֵמָה מַעֲשֵׂר שֵׁינִי בִּירוּשָׁלֵם כְּרִבִּי מֵאִיר פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה כְּרִבִּי יְהוּדָה חַייֶבֶת בְּבְכוֹרָה. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא יָֽלְדָה בְּכוֹר אֵימוֹרָיו מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. וְלֹא חָל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי עַל אֵימוֹרָיו וְלֹא נִמְצָא מַבְרִיחוֹ מִן הָאֲכִילָה. אָמַר לֵיהּ וְכִי הַלּוֹקֵחַ בְּשַׂר בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה לֹא חָל מַעֲשֵׂר שֵׁינִי עַל אֵימוֹרֶיהָ וְלֹא נִמְצָא מַבְרִיחָהּ מִן הָאֲכִילָה. אָמַר לוֹ בִּלְקִיחָתָהּ פָּֽקְעָה מִמֶּנָּהּ קְדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי וַאֲנָן לֹא הֲוִינָן אָֽמְרִין כֵּן. אֶלָּא לֹא הִתִּירָה הַתּוֹרָה לִיקַּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אֶלָּא שְׁלָמִים בִּלְבַד. מַה נַפְקָא מִבֵּינֵיהוֹן וְולָדָהּ בְּכוֹר וְהִקְדִּשָׁהּ שְׁלָמִים. מָאן דְּאָמַר לֹא הִתִּירָה הַתּוֹרָה לִיקַּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר אֶלָּא שְׁלָמִים בִּלְבַד קְרֵיבָה. מָאן דְּאָמַר בִּלְקִיחָתָהּ פָּֽקְעָה מִמֶּנָּהּ קְדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר אֵינָהּ קְרֵיבָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
וולדה בכור והקדשה שלמים. איכא בינייהו כלומר שהקדשה של הבהמה עצמה שלמים היא וזה לדברי הכל ואם ילדה בכור הוא דנ''מ בינייהו ובלוקח בהמה סתם ממעות מעשר וכדלעיל בהאי דר' זעירא והוא גופה הוא דאיכא בינייהו דלמ''ד דטעמא במתני' משום דלא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד וא''כ אם ילדה בהמת מעשר בכור קרב הוא לאימוריו כשאר דין בכור תם וכסברת ר' ירמיה דלעיל דמאי שנא מהבהמה עצמה דאמרה התורה דקריבה שלמים ואע''פ שמבריח את האימורין מן האכילה משום דכך ניתנה המצוה מכסף מעשר ומאי שנא וולדה הבכור דג''כ הדין כן אבל למ''ד דטעמא במתניתין משום דבלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר וחל עליה שלמים א''כ אימא לך בבהמת מעשר בעצמה וילדה בכור שאין אימוריו קרבין ומשום דבכה''ג לא פקעה ממנה קדושת מעשר וכסברת ר' זעירא בעצמו לעיל דאתה מבריחו מן האכילה:
מה נפקא מביניהן הא לתרווייהו הכי טעמי מיהת שלמים הוא וכדהס''ד דמעיקרא דמתני' קנה שלמים מיתפרשא:
אמר ליה. ר' זעירא שאני הכא דאף למאי דס''ד מעיקרא דקנה שלמים בע''כ לא קשייא משום דבלקיחתה לבשר תאוה פקעה מן הבהמה קדושת מעשר וחל עליה קדושת שלמים בע''כ אבל אם לקח בהמה סתם ממעות מעשר עדיין קדושת מעשר עליה ולא ניתן אלא לאכילה ואם ילדה אימא דהא דקאמר חייבת בבכורה דוקא ליתנו לכהן אבל לא שיהא לו דין בכור שיהו אימוריו קריבין. אמר ר' יוסי ואנן לא הוינן אמרין כן. משום שר' יוסי אמר הכי בעצמו לעיל בקדמיתא הוינן אמרין הלוקח בהמה וכו' ולפיכך קאמר דאנן דהוינן אמרין להאי פירושא במתני' דלא יצא העור לחולין משום דקנה שלמים לא היינו אומרים מטעם הזה דבלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר אלא מהאי טעמא הוינן אמרין כן משום דלא התירה התורה לקנות בכסף מעשר בירושלים אלא שלמים בלבד:
א''ל ר' ירמיה וכי הלוקח בהמה לבשר תאוה וכו'. כלומר דר' ירמיה מפרש להא דקתני במתני' לא יצא העור לחולין משום דבעל כרחו נתפס השם לשלמים וכדהוי אמרין מעיקרא דלעיל וא''כ תקשי נמי וכי לא חל מעשר שני על אימוריה וכשהן קריבין לא נמצא שאתה מבריחה מן האכילה:
ילדה בכור אימוריו מהו שיקרבו לגבי מזבח. אליבא דר' יהודה בעי דחייבת בבכורה ואם לכל דין בכור משוי ליה דאימוריו קריבין ע''ג המזבח או דילמא חייבת בבכורה דקאמר לענין שחייב ליתנו לכהן ודינו כדין בכור בעל מום שניתן הכל לאכילה:
בהמת מעשר שני. אם לקח בהמה ממעות מעשר שני בירושלים וילדה לר''מ דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא פטורה מן הבכורה דלא אלימא קדושת בכור למיתפס אקדושת מעשר שני ולר' יהודה חייבת בבכורה:
ולא חל מעשר שני וכו'. דברי ר' זעירא הן שהשיב לו ומאי תיבעי לך וכי לא חל קדושת מע''ש על אימוריו ומעשר שני ניתן לאכילה ואם אתה אומר אימוריו קריבין לא נמצא שמבריחו אתה מן האכילה:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי הָא כָּל אִילֵּין מִילַּייָא אֲנָן מָרִין וּמַתְנִיתָא מְסַייְעָא לְרִבִּי זְעִירָא. לֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁינִי אֶלָּא מִמָּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. מַה בֵּין חִטִּים וּמַה בֵּין מָעוֹת. אֶלָּא בִּלְקִיחָתָהּ פָּֽקְעָה מִמֶּנָּהּ קְדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי חִינְנָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא וְיָבִיא מִן הַחִיטִּים הַתְּרוּמָה לַכֹּהֵן וְהַשְׁאָר לַבְּעָלִין מִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מֵבִיא. אָמַר לוֹ הַגַּע עַצְמָךְ שֶׁנִּשְׁפַּךְ הַדָּם לֹא נִפְסַל הַלֶּחֶם.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
א''ל הגע עצמך שאם נשפך הדם של הזבח לא נפסל הלחם. בתמיה שהרי הלחם אגב הזבח הוא ולפיכך אינו יכול להביא הלחם מחטי מעשר שני עצמן שמא יארע איזה פסול בהזבח ונפסל הלחם ויוצא לבית השריפה ונמצא מאבד הוא מע''ש והיינו טעמא דלא יביא אלא ממעות מעשר שני דבמעות אין קפידא כמו במעשר שני עצמו:
ויביא מן החטין. של מעשר שני הרי ג''כ לאכילה הן שהתרומה מהלחם לכהן נאכלת והשאר נאכל לבעלים כדתנן התם לעיל ומכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה והשאר נאכל לבעלים וא''כ מפני מה אינו מביא לחמי תודה מחטי מעשר שני:
אמר ר' יוסי וכו'. כלומר דהדר אמר ר' יוסי גופיה דכל אינון מילייא דאנן אמרין לאו כלום הן דמתני' דמנחות מסייעא לסברת ר' זעירא דתנינן בפ' התודה אם אמר התודה היא ולחמה מן המעשר יביא ולא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ומה בין חטים ומה בין מעות אלא ע''כ משום דבלקיחת דבר ממעות מעשר שני פקעה קדושת מעשר ממנו והלכך מחטי מעשר שני לא יביא דאין קדושת לחמי תודה חל על קדושת מעשר שני אבל מהחטים שנלקחו ממעות מעשר יביא לפי שפקעה מהן קדושת מעשר:
אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּקַדְמִייָתָא הֲוִינָן מָרִין הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה עַל כָּרְחוֹ 5b נִתְפָּס הַשֵּׁם לִשְׁלָמִים וְלָא הֲוִינָן אָֽמְרִין כְּלוּם מִן הָדָא דְאָמַר רִבִּי לָֽעְזָר לֹא קָנָה מַעֲשֵׂר.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
בקדמייתא הוינן אמרין וכו'. כלומר בתחילה היינו רגילין לפרש להמתני' בלוקח בהמה לבשר תאוה דלא יצא לחולין היינו שבעל כרחו נתפס השם לשלמים גם על העור וכן בלוקח חיה לזבחי שלמים דאע''ג דאינה ראויה להקרבה חל שם שלמים על העור וצריך למכרן וליקח בדמיהן שלמים כך היינו מפרשים בתחלה אבל ולא הוינן אמרין כלום דאין המתני' מיתפרשא כן כמו דשמעינן מן הדא דאמר ר' אלעזר דה''ק לא קנה מעשר וכדאמרן:
גמ' אמר ר' אלעזר לא קנה מעשר. הא דקתני לא יצא העור לחולין היינו שאינו בתורת לצאת העור לחולין לפי שלא קנה המעשר כלל כדפרישית במתני':
6a אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן גָּֽזְרוּ עַל נְקֵיבָה בַּעֲלַת מוּם מִפְּנֵי וְולָדָהּ. גָּֽזְרוּ עַל זָכָר בַּעַל מוּם מִפְּנֵי נְקֵיבָה בַּעֲלַת מוּם. וְאָֽמְרִין בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ תְמִימָה גְּזֵירָה. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים לוֹקְחִין בְּהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה וְהָיוּ מַבְרִיחִין אוֹתוֹ מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. חָֽזְרוּ לוֹמַר לֹא יִקְחוּ אֲפִילוּ חַיָּה אֲפִילוּ עוֹפוֹת כְּהָדָא דְתַנֵּי אֶחָד שְׁבִיעִית וְאֶחָד מַעֲשֵׂר שֵׁינִי מַחֲלִיפִין אוֹתוֹ עַל נְקֵיבָה בַּעֲלַת מוּם וְעַל שְׁאָר בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בֵּין חַיִין בֵּין שְׁחוּטִין דִּברֵי רִבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין מְחַלְלִין אֶלָּא עַל הַשְּׁחוּטִין בִּלְבַד. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק גָּֽזְרוּ אוֹתָן שֶׁלֹּא יִרְעוּ אוֹתָן עֲדָרִים עֲדָרִים. קָם רִבִּי יִרְמְיָה עִם רִבִּי זְעִירָא אָמַר לֵיהּ עַד כְּדוֹן רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק קַייָם וְאַתּוּן תַּלְייָן בֵּיהּ מַרְטוּטֵיכִין. וְהָאָמַר בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן אֲפִילוּ תְמִימָה גְּזֵירָה. דִּילְמָא דְלָא אִיתְאֲמָרַת אֶלָּא עַל הַשְּׁבִיעִית. אַשְׁכָּח תַּנֵּי עַל הַשְּׁבִיעִית.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אשכח תני על השביעית. והכי הדר אשכחן דשנה ר' יוחנן להא דלעיל גזרו על נקבת בעלת מום וכו' על האי תוספתא דשביעית ועלה שייכא שפיר דברי ר' יוחנן וגם טעמא דר' שמואל דהתם בחוץ לירושלים איירי דהא מחללין קתני ואין חילול מעשר שני אלא בחוץ לירושלים ולחכמים דסבירא להו אין מחללין מפרש ר' שמואל דטעמא דגזרו על נקבת בעלת מום שלא ירעו אותן עדרים עדרים והיינו נמי דקאמר ר' יוחנן מפני וולדה וגזרו על זכר אטו נקבה והשתא שפיר נמי הא דאמרן בשם ר' יוחנן אפי' תמימה גזרה כלומר אע''פ שהתמימה ראויה היא להעלותה לירושלים ולהקריבה וה''א דבה לא גזרו קמ''ל דאפי' תמימה בכלל גזירה דשמא ישהא אותה לגדל וולדות ולפיכך לא התירו חכמים אלא על השחוטין בלבד דכשאר פירות הן אבל בהאי ברייתא דלעיל בראשונה היו אומרים לוקחין וכו' דבירושלים איירינן כשגזרו לא גזרו אלא על הדבר הראוי לשלמים אבל חיה ועופות שאינן ראוין לשלמים מותר דבירושלים ודאי לא שייכא כלל למיגזר שמא יקחן לגדל שם עדרים:
דילמא דלא איתאמר'. מילתיה דר' יוחנן וטעמא דר' שמואל בר רבי יצחק אלא על השביעית. כלומר אהאי ברייתא דתנינן בתוספתא דשביעית כדמייתי לה אחד שביעית וכו':
קם ר' ירמיה עם ר' זעירא. פגע בו ר''ז וא''ל עד כאן ר' שמואל בר' יצחק קיים הוא ואתון תליין ביה מרטוטובין כלומר סמרטוטין ודברים שאין בהן ממש דהיכי ס''ד דהאי טעמא דר' שמואל אגזרה דהאי ברייתא דלעיל קאי דגזרו שלא יקחו לא בהמה ואפי' חיה ועופות נמי לא ומהאי חששא שמא יגדל מהם עדרים עדרים והא אמרין לעיל בשם ר' יוחנן אפילו תמימה גזירה ואי אמרת דטעמא משום שמא יגדל הוא מאי אפי' דקאמר הא הך ברייתא דלעיל בירושלים מיירי דקתני בראשונה היו לוקחין בהמה לבשר תאוה וכשראו שמבריחין אותה מע''ג המזבח גזרו שלא יקחו וא''כ עיקר הגזירה על בהמה תמימה היתה שהיא ראויה להקריבה שלמים ואיפכא ה''ל למימר גזרו על התמימה ואפי' על בעלת מום וכו' אלא ודאי דלא שייכא כלל להך דר' יוחנן על האי ברייתא דלעיל וממילא אידחי להא דבעית למימר דאפי' על חיה ועופות נמי גזרו וכהאי ברייתא דתנינן בשביעית דהא ליתא דכאן דבירושלים איירי לא גזרו אלא על דבר שהוא ראוי לשלמים:
דברי ר''מ. דלא גזור מידי וחכמים אומרים אין מחללין אלא על השחוטין בלבד כך שנינו בתוספתא שם והשתא בעי למימר דה''ה בהאי ברייתא דלעיל בראשונה וכו' דגזרו שלא יקחו אפי' חיה ואפי' עופות וכדמפרש ר' ירמיה בשם רב שמואל בר ר' יצחק לטעמא דגזרו עליהן שלא יקיימו אותן לרעות עדרים עדרים:
על נקיבת בעלת מום וכו'. כלומר בין בעלת מום ובין שאר כל בהמה וחיה ועוף בין חיין בין שחוטין:
אחד שביעית ואחד מעשר שני. כלומר דמי שביעית ודמי מעשר שני דמעשר שני בעצמו אין מתחלל אלא על המעות וכן פירות שביעית עצמן אין מתחללין אלא דרך מקח ולא דרך חילול כדאמרינן לעיל פ''ח דשביעית:
כהדא דתני. בתוספתא דשביעית פ''ז:
ואפי' חיה אפי' עופות. ושואל הש''ס אם גזרו שלא יקחו אפילו חיה ואפי' עופות שאינן ראוין למזבח וכדאשכחן בהאי ברייתא דמייתי לקמיה:
לוקחין בהמה לבשר תאוה. בכסף מעשר בירושלים דהתורה אמרה בכל אשר תאוה נפשך בבקר וכו' ומשום כך היו מבריחין אותה מע''ג המזבח שהכל היו לוקחין לאכלן חולין לבשר תאוה וחזרו לומר לא יקחו שגזרו ב''ד שלא יקחו בהמה אלא לשלמים:
בראשונה. השתא מייתי האי ברייתא ולפי הס''ד מילתיה דר' יוחנן עלה הוא דקאי ולא קיימא הכי כדלקמן:
ואמרין. ואחרים אמרו נמי בשם ר' יוחנן דאפי' תמימה גזירה שאם אתה מתיר בבהמה תמימה אתי למשרי אף בבעלת מום:
א''ר יוחנן גזרו. מילתא באנפי נפשה היא וקס''דהשתא דעלה דלקמיה דמייתא לה. להאי ברייתא דגזרו שאין לוקחין בהמה לבשר תאוה ממעות מעשר שני בירושלים קאי וקאמר ר' יוחנן דגזרו על נקיבה בעלת מום מפני וולדה כלומר דעיקר טעם הגזירה הוא שמא יקיימנה לגדל וולדות וכן גזרו על זכר בעל מום מפני נקבה בעלת מום אבל על התמימה לא גזרו ולקמן מקשי עלה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source